לכל הסיפורים על ליבי לחצו כאן

בבקשה - אל תשכחו את ליבי שלנו. תיזכרו שליבי היתה בעולם, שהיא היתה טובה ורצתה לעשות טוב
ליבי ותומר נולדו בתל אביב, ביוני2001, להוריהם שלי ואילן. תאומים יפיפיים, שלא ניתן היה להפריד בינהם. הם היו סוג של יין ויאנג, שני אנשים שהשלימו אחד את השני. מהרגע שליבי נולדה היא היתה מלאת אור ושימחה- צחקה בצחוק מתגלגל, חסרת פחד, התגלשה על המגלשות הכי גבוהות בגינה, התנדנדה הכי גבוה, רקדה כל הזמן, שרה. היתה מלאת אנרגיה וצחוק. וככה היא היתה גם כשגדלה.
לתמונות של ליבי בילדותה
היא אהבה ספורט. כשכל החברות שלה בגיל 6-7 הלכו לחוגים של בלט וריקוד ליבי הלכה לחוג טאקוונדו וזכתה בתחרות ישראל כבר בגיל 10. במקביל היא התחילה לרכוב על סוסים ומהר מאוד היה ברור שזאת אהבת חייה. היא היתה צריכה לבחור בין שני תחומי הספורט בהם התאמנה ובחרה בסוסים. היא רכבה על סוסים מכיתה א' ועד לסוף י"ב, ויחד עם הסוס שלה סבסטיאן היא זכתה במספר תחרויות של קפיצות סוסים. 
ליבי היתה מיוחדת. כל מה שהיא עשתה היא עשתה אותו עם תשוקה, עם מלא אנרגיה טובה, הכל היה קל וכיף, שום דבר לא היה קשה מידי או מעייף מידי.
עוד לפני שליבי התגייסה לצבא היא החליטה שהיא תהיה קצינה ותשרת בתפקיד משמעותי. וכך היה, היא התגייסה לצבא כסמלת מבצעים, ומהר מאוד יצאה לקורס קצינים. היא שירתה בפיקוד דרום כמנהלת לחימה, למרות היותה סג"מית צעירה היא הוצבה בתפקיד של סרן, ובשנת הקבע היא שירתה כע' קצין אג"מ בחטמ"ר יואב. ליבי היתה גאה להיות קצינה, גאה להיות בתפקיד משמעותי, אהבה את המדים והצבא והיתה גאה במדינה.
לתמונות של ליבי עם הסוס ובצבא
השירות הצבאי שלה היה מאוד אינטנסיבי וקשה, והיא חלמה על הטיול הגדול שתעשה לאחר השחרור. היא נסעה לדרום אמריקה לטיול הגדול, 7 חודשים טיילה, התאהבה בברזיל, למדה לרקוד סלסלה, למדה ספרדית, התנדבה בגלגפוס. היא ביקרה גם בארגנטינה, פרו, קולומביה, נהנתה מחופש מוחלט אחרי 3 שנים אינטנסיביות בצבא. 
כשהיתה בקולומביה התקשרה יום אחד ואמרה 'אמא יש לי דד ליין לחזרה, קניתי עכשיו כרטיסים למסיבה הכי טובה שתהיה בישראל והחלטנו כמה חברים מהטיול לחזור בשבילה. המסיבה היא ב 7.10  בקיבוץ רעים. יש לי דד ליין לחזור'.
אבל היא לא אמרה מתי בדיוק היא חוזרת.
היא תיאמה את חזרתה בהפתעה, היחיד שידע שהיא חוזרת היה יריב, בעלה של אמא של ליבי, שהיה לליבי כאבא. ב- 14.9 , יום לפני ערב ראש השנה, הוא נסע להביא אותה משדה התעופה, חיבק אותה חזק והביא אותה הביתה בהפתעה. קשה להסביר במילים  מה הלב מרגיש ברגע כזה, שהילדה שלא ראינו 7 חודשים נכנסת הביתה בהפתעה. כמה החיבוק הוא חזק, הרגליים רועדות מהתרגשות, כל הגעגוע שהצטבר במשך תקופה כל-כך ארוכה מגיע לסיומו, והלב רק מרגיש פרץ אהבה עצום. אלו הם רגעי אושר מזוקקים.
היא הספיקה להיות בבית שלושה שבועות. שבועות בהן חזרה השימחה והצחוק הביתה, הבית התמלא במוזיקה וחברים, שמענו אין סוף סיפורים, והבנו עד כמה ליבי היתה חסרה.
לסרטוני ההפתעה של ליבי חוזרת
07.10.23
ב 6.10.23, אחרי ארוחת שבת עם כל המשפחה, ליבי נסעה למסיבת הנובה בקיבוץ רעים. היא לא הרגישה טוב בארוחה, עלה לה החום, וממש ביקשנו ממנה לא לנסוע. אבל ליבי כמו ליבי שאי אפשר לעצור אמרה 'שטויות, אני אקח אדוויל והחום ירד. ברור שאני נוסעת, מקולומביה אני חולמת על המסיבה הזאת'. היא נסעה יחד עם חברתה עדי ושם תכננו לפגוש חברים נוספים.

בשבת ה 7.10 בשעה 6:30 בדיוק היא התקשרה. אמרה שיש המון אזעקות, שיורים טילים ללא הפסקה, שהיא במסיבה ואין מרחב מוגן ללכת אליו. אמרנו לה – 'כנסו לאוטו, את ועדי, ותחזרו מהר הביתה'. הן ניסו לצאת משטח המסיבה אבל מאחר והיו רבים שניסו לצאת נוצר פקק תנועה גדול ביציאה מרעים. 

לקח להן הרבה זמן לנסות ולצאת מחניון המסיבה, יחד איתם עוד מאוד מכוניות נמלטו מהאיזור בשל האזעקות, הן ניסו לצאת דרך השדות ולהגיע לכביש 232, הכביש הראשי המחבר בין רעים לבארי ומשם צפונה לכיוון תל אביב. 

בשעה 8:11 ליבי התקשרה שוב: 'אמא, אמא, ירו לעדי בראש, עדי מתה לידי באוטו, אמא ירו לי בבטן, ירו לי ביד, אני מאבדת דם'. לא הצלחנו להבין בכלל מה היא אומרת. הדברים שאמרה נשמעו כל כך הזויים, לא היה כל מידע על ירי. יריב לקח את הטלפון ושאל אותה 'ליבי שתית אלכוהול, לקחת סמים?' והיא ענתה 'יריב אתה יודע שאני לא נוגעת בסמים, לא נגעתי באלכוהול, ידעתי שאנחנו צריכות לנהוג הביתה, ירו בנו יריב, אני מאבדת דם, עדי מתה לידי'. יריב ניסה לעזור לה, שאל אותה אם היא יכולה להוריד את החולצה לחסום את הדם, שאל אם היא ראתה מי יורה. היא ענתה שיורים לכל עבר, שכל הרכבים שיצאו לכביש הותקפו על ידי מחבלים שיורים בטירוף. 
יריב ביקש ממנה לצאת מהאוטו, לשכב על הכביש ולעשות את עצמה מתה. הוא פחד שיראו אותה מדברת בטלפון ויבינו שהיא חיה, וירו בה שוב.
וזה מה שהיא עשתה, היא הצליחה לצאת מהאוטו, נשכבה על הכביש, הניחה את הטלפון מתחת לאוזן ודיברה איתנו , בשקט, ברוגע ולא הפסיקה להגיד – 'אמא, את שומעת אותי, אני אוהבת אותך אמא', 'יריב, אתה שומע אותי, אני אוהבת אותך', 'איפה תומר, תגידו לו שאני אוהבת אותו' 'איפה מאיה, מאיה את שומעת אני אוהבת'. היא חזרה על זה בקול רגוע ושקט.
ואז היא אמרה – 'הם באים שוב, הם באים לירות בי שוב, הם יורים בי'. שמענו צעקות בערבית, ומטח יריות מטורף. ליבי שלנו, קרן השמש של חיינו, השתתקה לעולמים.

המחבלים, חסרי הרחמים, ירו בשתי נשים צעירות שישבו ברכב עומד, בפקק תנועה, ירו לאחת בראש והרגו אותה מיד וירו בשנייה בבטן וביד. אבל זה לא הספיק להם, הם חזרו לעשות ווידוי הריגה וירו בה שוב.

בלילה של ה- 7.10 קיבלנו סרטון שלה, מישהו שנסע בכביש הזה וצילם את כל הזוועות, את כל הגופות שהיו מוטלות שם, כל  הרכבים השרופים. בסרטון ראו את ליבי שלנו, מוטלת הכביש כמו גופה של כלב שנדרס והוא זרוק על הכביש. הילדה שלנו, 1.49 מטרים של טוב לב, גוף קטן, מוטלת כמו כלב מת על הכביש.

קשה להפסיק לחשוב כמה זה אכזרי למות ככה, כל כך צעירה, לבד, לראות את החברה הכי טובה שלך ירוייה בראש מוטלת לידך באוטו, להבין שירו בך ואת לא תשרדי את זה, שאת הולכת למות. לבד, בלי אף אחד. 8 דקות היתה השיחה האחרונה בחייה, 8 דקות זה נצח לדעת שאת הולכת למות, שכאן זה נגמר, ואת לבד, ואת פוחדת.

לסיפור שלנו אין HAPPY END, השמש של חיינו כבתה. למדנו ועשינו הרבה דברים משמעותיים בחיים אבל שום דבר לא הכין אותנו לכאב הזה, לעצב שמשתלט על כל תא בגוף, לנשימות שלא מצליחות להיות מלאות, לגרון שכל הזמן חנוק מדמעות. לאבד ילד זה צער שלא ניתן להכיל, זה כאב שמחלחל לכל תא בגוף. 

הגעגוע לליבי כואב בחזה, כאב אמיתי. ידענו כמה געגוע כואב. 

ליבי היתה דומיננטית וחיובית, מלאת אנרגיות ושמחה. היא מלאה את הבית בצחוק, היא מילאה לכולנו את הלב. ועכשיו יש חור גדול של כאב וגעגוע.

ליבי הייתה חברה טובה שלי, חברת נפש, חברת אמת.
ליבי היא מסוג האנשים האלו שמאוד קל להתחבר אליהם, אוהבת אדם אוהבת אנשים קשובה ואיכפתית. לכולם!
ליבי הייתה מקום מפלט, ממש ככה. ולא רק לחברים קרובים. היא הייתה פינה חמה של כל אחד, הייתה קשובה לחברה שלא תמיד היו בטוב, אנשים בודדים יותר, סתם כאלו ביום רע היא תמיד הייתה שם בשביל להרים את המצב רוח ולהראות שמישהו מקשיב להם ונמצא פה בשבילהם. לליבי היו 2 אהבות גדולות בחיים. ים ובעלי חיים.
ים זה היה הבית שני שלה, כל הזדמנות היא הייתה בים, לשחק מטקות, להקפיץ, להשתזף, לשחות, לגלוש ומה לא?
החוף צמוד לקו השטיפה היה המקום האהוב עליה בעולם. ובעלי חיים, וואו איך היא אהבה בעלי חיים.
הכלבים שלה יוגי וטוי, כלבים אחרים, סוסים, חתולים, פרות, ואפילו אפילו עכברים (זה אני אומר מנסיון).
השיחות שלי עם ליבי התחלקו ל-2. סתם לשאול מה קורה, מה נשמע ולהתעדכן על דברים שקרו. או לשאול מתי הולכים למסיבה.
ליבי רקדה תמיד! שהתארגנה ליציאה, שאכלה אוכל טעים, שהייתה בדרך הביתה מהצבא, כל הזדמנות כל מה שמסמן שמחה היה מלווה בריקוד. ליבי אהבה הרפתקאות וחיה כל הזמן כאילו החיים הם הרפתקאה אחת גדולה.
השיר שלי ושל ליבי נקרא: last day on earth באופן נורא אירוני.. היינו שרים אותו באוטו בצרחות לא הגיוניות, וככה באמת היה. ליבי חיה את חייה כאילו כל יום הוא היום האחרון ולא עשתה חשבון לאף אחד. מתגעגע אלייך המון המון! אוהד.

נועה כהן - חברה של ליבי
ליבי זכיתי לשרת עם ליבי כחצי שנה. מה זה כבר חצי שנה? יש אנשים שאני מכירה גם שנים. מה זה כבר חצי שנה? חצי שנה זה זמן מספיק ואפילו די והותר בשביל להתחבר לבן אדם כמו ליבי. מספיק יום אחד בחברתה ואפשר להרגיש כאילו מכירים אותה שנים, כאילו היא החברה הכי טובה שלכם. אני יודעת שלא משנה כמה אספר עליה, לא תצליחו להבין גרגר ממה שהיא הייתה באמת. כזאת יחודית ומיוחדת. אז לכן בחרתי לספר על סיטואציה שהייתה לי איתה שאולי תצליחו להרגיש ואפילו מעט, מי הייתה הקרן שמש הזאת. בשירות שלנו ביחד הייתה תקופה שבה רבנו, ריב על משהו הכי טיפשי בעולם. הרגשתי שאני חייבת לה התנצלות (וגם לא רציתי להפסיד את ליבי, מודה ). אז התקשרתי אליה לדבר על מה שהיה. אני זוכרת שרק התחלתי לנסות להסביר מה היה והיא ישר עצרה אותי ״אחותי הכל טוב זה הכי מטומטם של שתינו, בואי נשים את זה בצד ואנחנו מתחילות מחדש״. ויום אחרי זה כבר ישבנו לעשן סיגריה ביחד, צוחקות, כאילו לא רבנו מעולם. כזאת הייתה ליבי, יודעת להקליל את האוירה, להפוך כל סיטואציה לזורמת ולתת לבן אדם הרגשה טובה. אוף ליבי כמה אני מתגעגעת אלייך! בא לי לריב איתך שוב ושוב ושוב, העיקר שתהיי כאן  אוהבת אותך מאוד מאוד מאוד, נועה